מצאתם טעות? שלחו הודעה קצרה. גם אם זה רק שגיעת כתיב קטנה. תודה לינאי וגיל ששיכנעו אותי להוסיף את זה...
מעבדה במדידת עיבורים
• זמן קריאה: 18 דק'
סטודנט א’
סטודנט ב’
שם
עידו פנג בנטוב
הדס כץ
ת”ז
CLASSIFIED
CLASSIFIED
דואר אלקטרוני
CLASSIFIED
CLASSIFIED
תאריכי ביצוע המעבדה
29/04/2025
06/05/2025
תאריך הגשה
28/04/2025
הדוח/פרויקט המוגש בזאת הוא פרי של עבודה וחשיבה עצמאית שביצענו עם חברי הקבוצה בלבד. אנו מצהירים שנעזרנו באחד או יותר מהאמצעים שהוזכרו באופן הבא:
צ’אט GPT - עזרה בניסוח בלבד.
רקע מדעי
ריכוז מאמצים
ריכוז מאמצים מתאר אזור שבו הכוח הפועל על הדגם יוצר מאמץ גבוה מהרגיל, לרוב עקב הפחתה מקומית בשטח החתך (כגון חור, סדק או חריץ). לתופעה זו חשיבות מכרעת מאחר שכשל מכני לרוב נוטה להתחיל מאותו אזור.
מקדם ריכוז המאמצים מוגדר כיחס בין המאמץ המקסימלי לבין המאמץ הנומינלי :
K=\dfrac{{\sigma}_{\max_{}}}{\sigma} \tag{1} $$^formula-1 במקרה של ריכוז מאמצים הנגרם עקב חור עגול ברדיוס בפלטה הנתונה למתיחה, קיים פתרון אנליטי של **Kirsch** לחישוב מקדם ריכוז המאמצים, תחת ההנחות הבאות: - הפלטה דקה ובעלת ממדים אינסופיים במישור. - החומר מתנהג בצורה אלסטית (כולל באזור של המאמץ המקסימלי). בהתבסס על [[#ביבליוגרפיה|(Kirsch, 1898)]], התפלגות המאמץ המשיקי בקואורדינטות קוטביות מתוארת על ידי:
כאשר: - $a$ הוא הרדיוס של החור. - $r$ הוא המרחק ממרכז החור. לפי פתרון זה, הערך המקסימלי של ${\sigma}_{\theta\theta}$ מתקבל ב- $r=a$ ו- $\theta=90^{\circ}$, כך ש- ${\sigma}_{\theta\theta}=3\sigma$, ולכן מקדם ריכוז המאמצים הוא $K=3$. ## התפלגות מרחבית של עיוותים פלסטיים כאשר מתרחשת פלסטיות, העיוותים אינם מתפלגים בצורה אחידה אלא מתרכזים באזור צר שבו מופיעים עיוותי גזירה גבוהים במיוחד. תופעה זו מובילה להיווצרות צוואר, הופעת נקבוביות ולבסוף לכשל. ## מקדם עוצמת מאמצים בקצה סדק בתורת השבר, מאמצים ליד קצה סדק באלסטיות לינארית שואפים לאינסוף. לכן במקום לדבר על ריכוז מאמצים, משתמשים במושג **מקדם עוצמת המאמצים (stress intensity factor)**. עבור דגם של פלטה דקה שיש בה סדק לאורך ציר $\hat{\mathbf{x}}$ המועמסת במתיחה לאורך ציר $\hat{\mathbf{y}}$ (מצב עמיסה $\text{Mode } \mathrm{I}$) המאמצים סביב קצה הסדק מתוארים על ידי:
{\sigma}{ij}=\dfrac{{K}{I}}{\sqrt{ 2\pi r }}{f}_{ij}(\theta)\tag{3}
כאשר $a$ הוא אורך הסדק. בפלטות מממד סופי, ערך הקבוע $1.12$ משתנה במעט אך נשאר בסדר גודל דומה. # מטרות המעבדה 1. היכרות והתנסות בשתי השיטות הנפוצות ביותר למדידת עיבורים, מדי עיבור (gauge strain) ו- (DIC (correlation image Digital. הדגמה של מיפוי עיבורים באמצעות צילום המבוסס על תופעת הפוטואלסטיות. 2. הבנת המאפיינים של כל שיטה במונחים של רזולוציית עיבורים, תחום עיבורים נמדד, ויכולת מדידת עיבורים באופן מקומי. 3. היכרות עם מכשור המדידה וכיצד המאפיינים (specifications) שלו משפיעים על דיוק הניסוי. בפרט, השפעת צפיפות הכתמים (speckles), גודל ה subset, ורדיוס המיצוע של העיבורים על הדיוק של מדידות באמצעות DIC. 4. הבנת המשמעות של ריכוז מאמצים והתפלגות עיבורים והכרת האתגרים במדידה שלהם. הכרת התפלגות מאמצים בסביבת סדק והמושג של מקדם עוצמת המאמצים. # מערכת הניסוי ותיאור תהליך הניסוי ## תיאור עקרוני של שיטות המדידה **מדי עיבור (Strain Gauges)** שיטה זו מבוססת על שינוי ההתנגדות החשמלית של חוט כתוצאה משינוי באורכו. עבור חומרים מתכתיים, קיים יחס לינארי בין שינוי ההתנגדות לבין העיבור, המתואר במשוואה:
כאשר: - $N^{\max_{}}$ הוא סדר הפרינג' הגדול ביותר (באזור ריכוז המאמצים). - $N^{\mathrm{nom}}$ הוא סדר הפרינג' הנומינלי, רחוק מהקדח. - ${{{N}_{0}}}^{\max_{}}$ ו-${{{N}_{0}}}^{\mathrm{nom}}$ הם סדרי הפרינג'ים המקסימליים והנומינליים בהעדר מאמץ שמקורם בעיבורים שיוריים. **קורלציה של תמונות דיגיטליות (Digital Image Correlation, DIC)** טכניקה אופטית למדידת שדה תזוזות על פני דגם. הדגם מצופה בכתמי צבע (speckles) בעלי גודל אחיד, צורה אקראית וניגודיות גבוהה. באמצעות מעקב אחר תנועת כתמים אלו תחת עומס מתקבלת מפת עיבורים. ישנו trade-off בין רזולוציית המדידה לבין רזולוציה מרחבית: רזולוציה טובה יותר דורשת subsets קטנים יותר. <div><hr><hr></div> ## תיאור מערכת הניסוי מערכת הניסוי כוללת: - מתקן מתיחה להעמסת דגמים בעומסים שונים. - מצלמה דיגיטלית לצורך מדידות DIC. - פולריסקופ (Polariscop) למדידות פוטואלסטיות. - חיישן כוח מסוג **Load Cell B3G** למדידת הכוח המופעל. - מדי עיבור (strain gauges) להדבקה ולמדידה ישירה של העיבורים. במהלך **הניסוי הראשון**, נשתמש בדגם מלבני עם חור מרכזי: - חצי דגם מצופה speckles עבור מדידות DIC. - החצי השני נמדד בשיטת הפוטואלסטיות. - בנוסף, נמדדים עיבורים נקודתיים באמצעות מדי עיבור. במהלך **הניסוי השני**, יבוצעו מדידות נוספות על דגמי עצם-כלב ודגם עם חריץ (notch) להשוואה בין שלוש שיטות המדידה. ![[{C7AC13E7-E86A-4BAD-A502-ED3E30BB0181}.png|700]] >איור 1: מערכת הניסוי. ## ניתוח מפרטי החיישנים והערכת השגיאה הצפויה החיישן **Load Cell B3G** משמש למדידת הכוחות המופעלים על הדגמים. מהנתונים הטכניים של החיישן ניתן להעריך כי שגיאות המדידה נובעות מהפרעות כגון: - אי-ליניאריות. - [הִיסְטֵרֵזָה](https://terms.hebrew-academy.org.il/munnah/86276_1) (hysteresis). - רגישות לטמפרטורה. - שגיאת אפס. לפי המפרט, סך השגיאות הצפויות הן עד $0.020\%$ מה- Full Scale. בהנחה ואנו משתמשים במד עיבור B3G-C3-10t-6B שיודע למדוד עד $\pu{100000N}$, השגיאה יכולה להגיע ל- $20$ ניוטון. <div><hr><hr></div> ## דיון במקורות לשגיאות בניסוי מקורות השגיאות האפשריים כוללים: - **מדי עיבור**: שגיאות שיטתיות עקב הדבקה לא תקינה או אי-אחידות בעיבור על פני החיישן; שגיאות אקראיות בגלל רעש חשמלי. - **שיטת DIC**: שגיאות אקראיות בתהליך חישוב העיבורים (עקב רעש מדידה או איכות speckles נמוכה), שגיאות שיטתיות אם התנועה מחוץ למישור משמעותית. - **פוטואלסטיות**: שגיאות שיטתיות עקב אי-דיוק בקריאת סדרי ה-fringes. - **חיישן Load Cell**: שגיאות שיטתיות עקב סטיות במקדם הכיול, ושגיאות אקראיות עקב רעידות או השפעות טמפרטורה. בהתבסס על השפעת כלל מקורות השגיאה, ניתן להעריך כי דיוק המדידות הכולל יעמוד על לפחות $\pm \pu{20N}$ כיוון שהשגיאה המספרית היחידה שיש לנו היא שגיאת החיישן. <div><hr><hr></div> # ניתוח תוצאות ## ניסוי עם דגם המכיל קדח עגול הניסוי שלנו התחלק ל-3 חלקים. שימוש במדי עיבור, פוטואלסטיות ו-DIC. ראשית נסתכל על הניסוי של המד-עיבור. ### מדי עיבור 1. האות המתקבל מהמדי-עיבור (לאחר גשר ויטסטון) הוא מתח, לכן תחילה נמיר את המתח שקיבלנו לעיבורים באמצעות [[#^formula-6|משוואה]] $\text{(6)}$: $$ \varepsilon=\dfrac{4{V}_{\text{out}}}{\mathrm{GF}\cdot {V}_{\text{in}}} $$ כאשר אצלנו: $$ {V}_{\text{in}}=\pu{2.5V},\qquad \mathrm{GF}=2.12\pm 1.0\% $$ עבור כל מדיד (שניים בסך הכל, אחד עבור עיבור מקסימלי ליד החור ב-$90^{\circ}$, $\mathrm{S{G}{3}}$, ואחד רחוק עבור עיבור נומינלי, $\mathrm{SG1}$), ביצענו רגרסיה ליניארית של העיבור כפונקציה של הכוח המופעל. עבורנו התאמה שהיא $R^{2}>0.98$ מוגדרת כהתאמה טובה. ![[strain_vs_load.png|bookhue|600]] >איור 2: עיבור כתלות בעומס. 2. מהרגרסיה קיבלנו: $$ \begin{aligned} & \mathrm{SG1}: & & {\varepsilon}_{1}= \pu{9.6518e-8}F+\pu{3.7796e-5} & & (R^{2}=0.99237) \\[1ex] & \mathrm{SG3:} & & {\varepsilon}_{3}=\pu {1.499e-7 }F + \pu{2.0268e-5} & & (R^{2}=0.99933) \end{aligned} $$ כאשר $F$ הוא העומס על הדגם. לפי התוצאות שקיבלנו נוכל לטעון שמידת ההתאמה לחוק הוק הינה טובה, ולכן אנו בתחום האלסטי. 3. משיפוע זה, שגיאתו, ושגיאת מדי העיבור העומדים על $1\%$, לפי [[#חישוב-מקדם-ריכוז-המאמצים-ממדי-עיבור|חישוב מקדם ריכוז המאמצים ממדי עיבור]] מהנספחים, מצאנו כי: $$ {K}_{\text{SG}}=1.5530\pm 0.0220 $$ 4. בהנחה והרזולוציית מדידת מתחים של המדי-עיבור עומדת על $\pu{0.001mV}$, לפי [[#^formula-6|משוואה]] $(6)$, רזולוציית ערכי העיבורים היא: $$ {\varepsilon}_{\text{res,SG}}=\pu {7.547e-7 } $$ לעומת זאת, לפי ההרצאה, ל-DIC יש רזולוציה העומדת על: $$ {\varepsilon}_{\text{res,DIC}}=\pu {1e-3 } $$ לפיכך, התוצאות שיניבו מדי-העיבור מתאימות יותר לניסוי זה. בנוסף, משתמע מכך שהשגיאה האקראית בשיטת DIC גדולה יותר. ### שיטת DIC בניתוח התוצאות עבור DIC, בחרנו להשתמש ברדיוס המיצוע (subset radius) בגודל $40$. בחרנו זאת לאחר ההבחנה שככל שאנו מגדילים את רדיוס המיצוע, השגיאה האקראית קטנה. אבל, ככל שאנו מגדילים אותו, הרזולוציה גדלה. ![[7500-strain.jpg|600]] >איור 3: מפת עיבורים של ${\varepsilon}_{yy}$ עבור עומס מקסימלי עם רדיוס מיצוע בגודל $40$ פיקסלים. 5. בעזרת תכנת ncorr דגמנו שלוש נקודות בקרבת המאמץ המקסימלי (ב-$\theta=90^{\circ}$) ושלוש נקודות בקרבת המאמץ הנומינלי), וחישבנו את $K$ בעזרת משוואה $\text{(6)}$. קיבלנו: $$ {K}_{\text{DIC}}=1.6842\pm 0.0017 $$ כאשר הנחנו שלאלגוריתם יש בקירוב שגיאה של $0.1\%$. <div><hr><hr></div> 6. באמצעות מפת העיבורים שהתקבלה מה-DIC, נחשב את פרופיל העיבור לאורך הקו $\theta=90^{\circ}$. ![[eyy_x372_to_x470.png|bookhue|600]] >איור 4: פרופיל העיבור לפי DIC ב- $\theta=90^{\circ}$. לפי [[#^formula-2|משוואה]] $\text{(2)}$, הפרופיל האנליטי עבור $a=\pu{7mm}$ ב- $r\in(7,48)$ הוא: ![[stress_theta_theta_90deg.png|bookhue|600]] > איור 5: פרופיל המאמץ לפי Kirsch ב- $\theta=90^{\circ}$. קיבלנו שוני משמעותי בין הפרופיל של שני הגרפים, שלהערכתנו הוא כתוצאה מהעובדה שאנו לא עובדים עם לוח אינסופי כמו בהנחות Kirsch וכתוצאה משגיאות מדידה וניתוח בשיטת ה-DIC. כמו כן, הדגם עליו ביצענו את הניתוח עבר את אותו הניסוי מספר רב של פעמים, ולכל הנראה נשארו בו עיבורים שיוריים שמשפיעים ישירות על תוצאות הניסוי. <div><hr><hr></div> ### פוטואלסטיות >[!notes] הערה: > >את שיטת הפוטואלסטיות להלן ביצענו על דגם *שונה* מהדגם עליו ביצענו את ניסויי מדי-העיבור וה-DIC בשל תקלה בעמדה עליה ביצענו את ניסויים אלו. 7. ננתח את סדרי הפרינג'ים בכל אזור בתמונת הפוטואלסטיות. ![[Pasted image 20250504172659.png]]^figure-6 >איור 6: ניתוח פוטואלסטי. ראשית, חילקנו את הדגם לאזורי צבעים בולטים בעזרת הטבלה לסדרי fringes: ![[{BC3B49FB-4E92-4FC3-B474-EB838B9304C1}.png|bookhue|500]] > איור 7: סדרי fringes. אנו יודעים לפי התאוריה (Kirsch) שב- $\theta=0^{\circ}$ אנו אמורים לקבל עיבורים מינימליים, מה שמסתדר עם האזורים הלבנים באזור ה-$\theta\approx 15^{\circ}$. אנו גם יודעים לפי הטבלה שאחרי לבן, הירוק הראשון שאנו מקבלים בעל סדר $1.39$, שהוא מתפקד לנו כעוגן לניתוח שאר הסדרים. משם נותר לנו רק להמשיך עם הערכים בטבלה, כאשר אנו מבינים שככל שאנו מתקרבים לחור, המאמץ גדל ולכן הסדר יגדל. 8. מסדרי ה-fringes נוכל לחשב את ריכוז המאמצים באמצעות [[#^formula-7|משוואה]] $\text{(7)}$. לפי [[#חישוב-מקדם-ריכוז-המאמצים-מפוטואלסטיות|חישוב מקדם ריכוז המאמצים מפוטואלסטיות]] בנספחים נקבל: $$ {K}_{\text{PE}}=2.0625\pm 0.8104 $$ קיבלנו שגיאה יחסית גבוה העומדת על כ- $40\%$, שזו שגיאה חמורה אבל הגיונית כי שיטה זו מיועדת להערכה איכותית בלבד של העיבורים. נמיר כל ערך $N-{N}_{0}$ במפה שלנו לערכים של מדי העיבור. לפי [[#חישוב-קשר-בין-מדידות-מדי-העיבור-והפוטואלסטיות|חישוב קשר בין מדידות מדי העיבור והפוטואלסטיות]] בנספחים, מצאנו שהיחסים הם: $$ \dfrac{{\varepsilon}_{\text{nom}}}{N^{\text{nom}}-{{{N}_{0}}}^{\text{nom}}}=\pu {9.4423e-4 },\qquad \dfrac{{\varepsilon}_{\max_{}}}{N^{\max_{}}-{{{N}_{0}}}^{\max_{}}}=\pu{6.88e-4} $$ קיבלנו אי-התאמה בין השיטות שיכולה לנבוע מהעובדה שמד העיבור המקסימלי ממוקם בצד השני של החור, אבל היא לכל הנראה בעיקר מכך שאת שיטת הפוטואלסטיות ביצענו על דגם שונה ממדי-העיבור. <div><hr><hr></div> ### השוואה לתאוריה 9. על פי פתרון Kirsch, [[#^formula-2|משוואה]] $(2)$, מקדם ריכוז המאמצים (לאחר הצבה $r=a$ ו- $\theta=90^{\circ}$): $$ {K}_{\text{Kir}}=3 $$ לפי [[#ביבליוגרפיה|(Bi et al., 2020)]], במקרה שבו רוחב הפלטה $H$ אינו אינסופי, מקדם ריכוז המאמצים נתון בקירוב ע"י: $$ {K}_{tg}=0.284+2\left( 1-\dfrac{d}{H} \right)^{-1}-0.6\left( 1-\dfrac{d}{H} \right)^{}+1.32\left( 1-\dfrac{d}{H} \right)^{2} $$ במקרה שלנו $$ H=(48\pm 0.1)\,\pu{mm},\qquad d=\pu{(14\pm 0.1)\,\pu{mm}} $$ נחשב את הערך הנומינלי והשגיאה לפי [[#חישוב-שגיאה-תאורטית|חישוב שגיאה תאורטית]] בנספחים: $$ {K}_{\text{tg}}=3.3448\pm 0.0059 $$ נחשב את ה- Student T Test לכל אחד מהתוצאות לפי: $$ \eta=\dfrac{\lvert {K}_{\mathrm{theo}}-{K}_{\text{result}} \rvert }{\sqrt{ (\delta {K}_{\text{theo}})^{2}+(\delta {K}_{\text{result}})^{2} }} $$ קיבלנו: $$ \begin{aligned} & {\eta}_{\text{DIC}}=270.6934 \\[1ex] & {\eta}_{\text{PE}}=1.5823 \\[1ex] & {\eta}_{\text{SG}}=78.6716 \end{aligned} $$ הפערים המשמעותיים בין הערכים הניסיוניים ($K_{\text{SG}}, K_{\text{DIC}}, K_{\text{PE}}$) לבין הערך התאורטי המתוקן ($K_{\text{tg}}$) נובעים ממספר גורמים: - **גיאומטריה סופית מול אינסופית**: פתרון Kirsch מניח לוח אינסופי ($K=3$). התיקון ללוח סופי ($K_{\text{tg}}$) הוא קירוב, ועדיין ייתכנו סטיות מההתנהגות בפועל בדגם בעל ממדים מוגדרים. - **אלסטיות לינארית:** המודלים מניחים התנהגות אלסטית לחלוטין. בפועל, באזור ריכוז המאמצים סביב הקדח, ייתכנו מאמצים גבוהים הגורמים לעיוותים פלסטיים מקומיים, במיוחד בעומסים גבוהים יותר. התנהגות זו אינה נלקחת בחשבון במודל האלסטי. - **מדי עיבור (SG):** המדיד מודד עיבור ממוצע על פני שטחו, ולא את ערך השיא הנקודתי בקצה הקדח. דיוק המיקום של המדיד קריטי. כמו כן, קיימת אי-ודאות במקדם הרגישות ($\mathrm{GF}$) ושגיאות הנובעות מההדבקה. - **קורלציית תמונות דיגיטלית (DIC):** התוצאה מושפעת מגודל ה-subset, איכות ה-speckles, תזוזות מחוץ למישור, ותנאי תאורה. האלגוריתם עצמו מכניס שגיאות חישוב. - **פוטואלסטיות (PE):** שיטה זו פחות מדויקת מטבעה ומיועדת להערכה איכותית. חשוב לציין שמדידה זו בוצעה על **דגם שונה**, דבר הפוגע ביכולת ההשוואה הכמותית הישירה. - **מצב הדגם:** כפי שצוין, הדגם עליו בוצעו מדידות ה-SG וה-DIC עבר שימוש חוזר, וייתכן שקיימים בו עיבורים שיוריים או נזק מקומי המשפיעים על התוצאות. - **שגיאות ניסוי כלליות:** אי-דיוקים במדידת הכוח המופעל (Load Cell), יישור לא מושלם של הדגם במתקן המתיחה, ועוד. <div><hr><hr></div> ### יתרונות וחסרונות של כל שיטה 10. **יתרונות וחסרונות של שיטות המדידה**: * **מדי עיבור (SG)**: יתרונות - דיוק נקודתי גבוה, רזולוציית עיבור טובה (כ-$10^{-7}$), מתאים לתחום האלסטי. חסרונות - דורש הדבקה קפדנית, מודד ממוצע על שטח קטן, מספק מידע נקודתי בלבד. * **קורלציית תמונות דיגיטלית (DIC)**: יתרונות - מיפוי שדה עיבורים מלא, מאפשר ויזואליזציה של אזורי ריכוז ופלסטיות. חסרונות - רזולוציית עיבור נמוכה יחסית (כ-$10^{-3}$ לפי הדוח), רגישות לתנאי ניסוי (תאורה, speckles), דורש עיבוד נתונים, טרייד-אוף בין רזולוציה מרחבית לדיוק. * **פוטואלסטיות (PE)**: יתרונות - הדמיה איכותית ומיידית של אזורי ריכוז מאמצים. חסרונות - בעיקר איכותני, קשה לכימות מדויק, דורש דגם שקוף או ציפוי מתאים. **שיפורים אפשריים**: שימוש באותו דגם לכל המדידות (SG, DIC, PE) חיוני להשוואה ישירה. דיוק במיקום מדי העיבור. אופטימיזציה של פרמטרי DIC (גודל subset, איכות speckles). ביצוע אנליזת אלמנטים סופיים שתביא בחשבון גיאומטריה סופית ואולי גם פלסטיות, לצורך השוואה תאורטית מדויקת יותר. <div><hr><hr></div> ## ניסוי עם דגם עצם-כלב במתיחה לכשל 1. באותו האופן כמו הניסוי הקודם: ![[figure1_elastic_region.png|bookhue|700]] >איור 8: כוח מול עיבור באזור האלסטי. 2. אם נביט בכלל התוצאות: ![[figure2_full_range_comparison.png|bookhue]] > איור 9: כוח מול עיבור בכלל תחום המדידה, עם הגדלה של אזור הכניעה. 3. תמונות מה-DIC: ![[Strain_3.jpg|500]] >איור 10: הדגם תחת עומס $F=\pu{2007.3 N}$. ![[Strain_30.jpg|500]] >איור 11: הדגם תחת עומס $F=\pu{19078.4 N}$. ![[Strain_60.jpg|500]] >איור 12: הדגם תחת עומס $F=\pu{20009.1 N}$. ![[Strain_85.jpg|500]] >איור 13: הדגם תחת עומס $F=\pu{15715.4 N}$, רגע לפני הכשל. >4. נעבור כעת לחישוב המודול יאנג. לפי [[#חישוב-מודול-יאנג-מרגרסיה-לינארית|חישוב מודול יאנג מרגרסיה לינארית]] מהנספחים, נקבל שעבור כל שיטה הוא: > $$ >\begin{aligned} > & {E}_{\text{SG}}=\pu{(63.266 ± 3.408) GPa} \\[1ex] > & {E}_{\text{DIC}}=\pu{(53.860 ± 3.131) GPa} >\end{aligned} >$$ > כדי לחשב את מאמץ הכניעה, נרצה קודם למצוא את עומס הכניעה. באיור 9, הוא מסומן ב-$\mathrm{x}$, ולאחר חילוקו בשטח החתך, נמצא כי הוא עומד על: > $$ >{\sigma}_{y}=\pu{(297.39\pm 16.02)MPa} >$$ 5. לפי נספח א' בהנחיות למעבדה, הדגמים יוצרו מפלטת פלדת אלומיניום T6-6061. מהספרות, מודול יאנג שלו הוא $E=\pu{68.9e9Pa}$ ומאמץ הכניעה הוא $σ_{y}=\pu {276e9Pa }$. ע"מ להשוות בין הערכים שקיבלנו לערכי הספרות, נשתמש במבחן t. נקבל: $$ \begin{aligned} & {\eta}_{\mathrm{SG}}=1.475 \\[1ex] & {\eta}_{\mathrm{DIC}}=4.150 \\[1ex] \end{aligned} $$ 6. בהתבסס על ניתוח שיטות המדידה לאיור 9, המתאר את הכוח כפונקציה של העיבור לאורך כל שלבי הניסוי (כולל הכשל), שיטת DIC מספקת תיאור מדויק ומעמיק יותר של התפלגות העיבורים ושל התהליך המתרחש באזור הכשל. שיטה זו מאפשרת מדידת שדה העיבורים על פני שטח הדגם כולו, ובפרט מאפשרת בחינה מקומית באזור היווצרות הכשל. תהליך הכשל במתיחה מתאפיין בהתפלגות לא אחידה של עיוותים פלסטיים, אשר מתרכזים באזור צר ויוצרים necking. שיטת DIC מאפשרת מעקב אחר התפתחותו ואחר העלייה המקומית בעיבור באזור הצר. לעומת זאת, מדדי-העיבור מספקים מדידה מקומית בלבד ומתאימים בעיקר לעיבורים קטנים בתחום האלסטי (הקטנים מ-$\pu{10^{-2}}$). לכן, בניסוי זה נעדיף את שיטת DIC, שכן היא מאפשרת חילוץ של מפה מרחבית וכמותית של העיבורים, ובפרט באזור הכשל. <div><hr><hr></div> ## ניסוי עם דגם עם חריץ 1. בניסוי זה, תחת העומס הגבוה ביותר, קיבלנו תוצאה שאיכותית, מאוד דומה למודל התאורטי: ![[Strain_37.jpg|600]] >איור 14: מפת עיבורים של הדגם תחת עומס $F=\pu{32974.97N}$. 2. ניתן לראות כי קיימת התאמה איכותית בין מפת העיבורים שהתקבלה במדידה באמצעות DIC לבין ההתפלגות התאורטית של המאמצים המוגדרת במשוואות (5) ו-(6). התאמה זו באה לידי ביטוי בכך שגם המדידה וגם המודל מצביעים על ריכוז מאמצים ועיבורים באזור קצה החריץ, שהוא האזור הקריטי שבו מתפתח הכשל. עם זאת, קיימים הבדלים בין ההתפלגות המתקבלת בפועל להתפלגות התאורטית. ראשית, המודל התאורטי מניח סדק חד (רדיוס עקמומיות) בפלטה אינסופית, בעוד שבפועל מדובר בחריץ בעל רדיוס סופי בקצהו ובדגם בעל ממדים מוגבלים. שנית, התאוריה מניחה התנהגות אלסטית של החומר בכל התחום, אך בפועל, בקרבת קצה החריץ נצפים עיוותים פלסטיים כתוצאה ממאמצים גבוהים, והתנהגות זו אינה נכללת באזור האלסטי. לבסוף, שיטת DIC עצמה כוללת מגבלות טכניות - מיצוע על פני תת-אזורים, רזולוציה סופית, והשפעות של רעש מדידה - אשר תורמות להחלקה של השדה המתקבל ולסטייה מהתיאוריה. <div><hr><hr></div> 3. נמצא את פרופיל העיבור לאורך הקו האופקי $\theta=0^{\circ}$ ונשווה לתאוריה. ![[notch_profile_y270_frame37_plot_eyy.png|bookhue|600]] >איור 15: פרופיל העיבור לאורך $\theta=0^{\circ}$ לפי הניסוי ושיטת DIC. לפי המודל התאורטי (משוואות 5 ו-6), עבור סדק חד בפלטה אינסופית תחת עומס מסוג $\text{Mode I}$,עבור $\theta=0^{\circ}$ נקבל: ![[notch_theoretical_sigma_yy_KI3.0.png|bookhue|600]] >איור 16: פרופיל המאמץ לאורך $\theta=0^{\circ}$ לפי התאוריה. נשים לב שההתאמה לתאוריה היא איכותית בלבד. לגרף מ-DIC אין שיפוע כל כך חד בסמוך לחריץ, ורק רחוק ממנו, במאמצים שלכל הנראה עדיין בתחום האלסטי, ישנה דעיכה דומה לתאוריה. <div><hr><hr></div> 4. נבחן כמותית את התאוריה ע"י [[#פיתוח-הקשר-הלוגריתמי-בין-עיבור-לרדיוס|הקשר הלוגריתמי הבא]] שפותח בנספחים: $$ \ln({\varepsilon}_{yy})=\text{const} -\dfrac{1}{2}\ln(r) $$ כלומר, כאשר נשרטט את $\ln({\varepsilon}_{yy})$ מול $\ln(r)$ נצפה לקבל שיפוע בעל ערך $-\dfrac{1}{2}$ (בהנחת אלסטיות). ![[notch_ln_eyy_vs_ln_r_all_data.png|bookhue|600]] >איור 17: קשר לוגריתמי בין עיבור למרחק מהחריץ. ניתן לראות מהגרף כי יש קשר לינארי רק בחלקו. נתמקד באזור זה ונמצא את השיפוע. ![[notch_ln_fit_ln_r_gt_2.5.png|bookhue|600]] >איור 18: קשר לוגריתמי בין עיבור למרחק מהחריץ ב-$40$ פיקסלים האחרונים. בהשוואה לתאוריה, קיבלנו שיפוע רחוק מהמצופה, שנובע בעיקר מהנחה שגויה של אלסטיות ושל פלטה אינסופית. <div><hr><hr></div> # סיכום ומסקנות במסגרת מעבדה זו נבחנו שלוש שיטות למדידת עיבורים – מדי עיבור (SG), קורלציית תמונות דיגיטלית (DIC) ופוטואלסטיות (PE) – תוך התמקדות בתופעות של ריכוז מאמצים והתנהגות חומרים תחת עומס. **איחוד מסקנות והשוואה בין פרקי הדוח:** * **הערכת שגיאות:** הערכת השגיאה הראשונית, שהתבססה בעיקר על מפרט חיישן הכוח (כ-$\pm \pu{20N}$), התבררה כלא מספקת להסברת הפערים שנצפו. ניתוח התוצאות וההשוואה לתיאוריה הצביעו על כך ששגיאות שיטתיות, בנוסף לשגיאות אקראיות, תרמו משמעותית לחוסר ההתאמה. * **התאמה לתיאוריה**: * **ריכוז מאמצים (קדח)**: מקדמי ריכוז המאמצים שנמדדו ($K_{\text{SG}}=1.55$, $K_{\text{DIC}}=1.68$) היו נמוכים משמעותית מהערך התאורטי ללוח אינסופי ($K=3$) וגם מהערך המתוקן ללוח סופי ($K_{\text{tg}}=3.34$). פער זה מוסבר בשילוב של הנחות תאורטיות שלא התקיימו במלואן (אלסטיות לינארית מושלמת באזור הריכוז, גיאומטריה אידיאלית) ומגבלות המדידה (מיצוע במד עיבור, פרמטרים ועיבוד ב-DIC, מצב הדגם עם מאמצים שיוריים אפשריים). תוצאת הפוטואלסטיות ($K_{\text{PE}}=2.06$) סבלה מאי-ודאות גבוהה ובוצעה על דגם אחר. גם פרופיל העיבור שנמדד ב-DIC הראה סטייה מהותית מתחזית Kirsch. * **אלסטיות ופלסטיות:** חוק הוק תאר היטב את התנהגות מדי העיבור בתחום המדידה בניסוי הקדח ($R²>0.99$). ניסוי עצם הכלב הראה בבירור את המעבר מאלסטיות לפלסטיות עד כשל. בניסוי החריץ, ניתוח הקשר הלוגריתמי בין עיבור למרחק הצביע על סטייה מההתנהגות האלסטית הצפויה בסמוך לקצה החריץ, ככל הנראה עקב פלסטיות מקומית. <div><hr><hr></div> # נספחים ## חישוב מקדם ריכוז המאמצים ממדי עיבור נחשב את מקדם ריכוז המאמצים לפי הגדרתו, [[#^formula-1|משוואה]] $\text{(1)}$:
K=\dfrac{{\sigma}{\max{}}}{\sigma}
לפיחוקהוק
\begin{align}
K & =\dfrac{{\varepsilon}{\max{}}\cancel{ E }}{\varepsilon \cancel{ E }} \[1ex]
& =\dfrac{{\varepsilon}{\max{}}}{\varepsilon}
\end{align}
# ביבליוגרפיה 1. Kirsch, G. (1898). _Die theorie der elastizität und die bedürfnisse der festigkeitslehre_. Springer. [https://books.google.co.il/books?id=pvBuPwAACAAJ](https://books.google.co.il/books?id=pvBuPwAACAAJ) 2. Bi, Z., Pilkey, W. D., & Pilkey, D. F. (2020). _Peterson's stress concentration factors_ (Fourth edition). John Wiley & Sons, Inc.